מאירי על שבועות מ״ז

1 החשוד על השבועה כבר ביארנו את דינו במשנה ובפרק הדיינין וכן ביארנו שאם היו שניהם חשודים חזר השבועה למחוייב לה ר"ל הנתבע ומתוך שאין יכול לישבע משלם ואין אומרין חזרה שבועה לסיני ר"ל למה שהושבע בסיני על לא תגזול ואין בית דין של מטה נזקקין לא להשביע ולא לפרוע אלא למחוייב לה ומתוך שאין יכול לישבע משלם כמו שביארנו במשנה:

2 יתומים מן היתומים אין נפרעין אלא בשבועה ואף זו דוקא שמת מלוה תחלה ואח"כ מת לווה אבל מת לווה תחלה הרי נתחייב מלוה שבועה ואינו מורישה לבניו ודבר זה יש בו דרכים ויתבאר ענינם למטה בריוח בע"ה וכן מה שהוזכר כאן בדין נסכא דר' אבא כבר ביארנו את דינו במסכתא זו בפרק עדות ל"ב ב' והארכנו בם הרבה בבתרא פרק חזקת:

3 כבר ביארנו שמודה מקצת חייב שבועה כיצד אמ' לו מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים משלם החמשים שהודה ונשבע על האחרים וכן הדין אם אמ' לו מנה לאבא בידך או ביד אביך כלומר שאני בריא בכך והוא אומר אין לו בידי או ביד אבי אלא חמשים אמר לו מנה לי בידך או לאבא בידך בבריא ואמ' לו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא הרי זה מחוייב שבועה שאין יכול לישבע ומשלם אמ' מנה לאבא ביד אביך בבריא והלה אומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא פטור ואין משביעין אותו ובזו אמרו שבועת יי' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים:

4 יש מי שאומר שראובן שתובע מנה לשמעון ומודה לו בחמשים שהוא חייב שבועה אם מת קודם שנשבע יורשים משלמין מתוך שאינם יכולים לישבע שמאחר שהאב חייב שבועה כל שלא נשבע חזר לחיוב ממון ואין אומרין בזו אין אדם מוריש שבועה לבניו שלא נאמרה אלא בבא ליטול בשבועתו ויש חולקין:

5 כשם שהנשבע על שקר חייב כך אם הוא נשבע באמת המזקיקו לישבע חייב בדיני שמים והוא שאמרו שבועת יי' תהיה בין שניהם מלמד שהיא חלה על שניהם ר"ל זה או זה שאם נשבע על שקר חלה על הנשבע ואם נשבע באמת חלה על המשביע וי"מ חלה על שניהם בבת אחת ופירושה כשנשבע לשקר שהיא חלה אף על התובע המניחו לישבע ויודע בשקרותו ולא יראה כן:

6 המסייע ידי עוברי עבירה ונותן מקום לחוטא לעבור או שהוא משתדל בשבילו בכך הרי זה בכלל העונש וחייב בדיני שמים והוא שאמרו אזהרה לעוקב אחר נואף מנין שנ' לא תנאף קרי ביה לא תנאיף וכן כל כיוצא בזה:

7 כבר הארכנו במשנה בדין חנוני על פנקסו בכדי הצורך ומ"מ צריך שתדע שזה שאמרו שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית לא סוף דבר בשלא העמיד הפועלים אצל החנוני עד שתאמר שאם העמיד הפועלים אצל חנוני אין לפועלים עוד על הבעל הבית כלום אלא אף בהעמיד אצל חנוני כן הואיל ולא פטרו את הבעל הבית בפי' שאין דין מעמד שלשתן אלא בשיש לממחה חוב אצל אותו שהוא ממחה פועליו אצלו ואומר לו מנה שיש לי בידך תנהו לפלני אבל זו הרי אין לבעל הבית חוב אצל חנוני שיאמר לו שיתנהו לפועליו אלא שהוא לווה ממנו ולמדת שאם היה לו חוב אצלו אין לפועלים אצל בעל הבית כלום:

8 ומקצת גאוני ספרד חולקין בזו מטעם מה שאמרו שם בתלמוד המערב הדא דתימא בשלא העמיד פועלים אצלו אבל העמיד וכו' נפטר בעל הבית וכבר כתבנו בענין זה בכדי היכולת במציעא פרק המקבל קי"ב א':

9 שתי כתי עדים שהיו מעידות בעדות אחת והוכחשו כגון שזו אומרת כך היה וזו אומרת כך היה ונפלה הכחשה ביניהם שעל כל פנים אחת מהן משקרת ובטלה עדותם אלא שלא הוזמה אחת מהן עד שתפסל היא לגמרי ותכשר האחרת אלא שתיהן מוכחשות והדבר ידוע שאותה עדות בטלה לגמרי אם באו לעדות אחרת אחד מכת זו ואחד מכת זו אין מקבלי' עדותם שהרי על כל פנים אחד משתיהן שקר:

10 העידו שתי הכתות בעדויות אחרות זו בעדות אחת וזו בעדות אחרת גאוני הראשונים פסקו שאין מקבלין עדותם כלל אפי' לא העידה אלא כת אחת מהם לבד ומשעה שהוכחשו נפסלו כלם בין באו בבת אחת בין באו בזה אחר זה אפי' לא העידה אלא הכת האחת לבד כרב חסדא שאמר בכאן בהדי סהדי שקרי למה לי ומ"מ גדולי הפוסקים והמחברים וכן רוב גאונים מסכימים לפסוק כרב הונא שאמ' זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ר"ל שכל שלא באו כאחת מקבלין עדותה כיצד הרי שהעידו כת ראשונה על לוי שלוה מנה משמעון או שחתמו על שטר אחד בענין זה הרי שמעון גובה בעדותם וכשתבא הכת השניה אח"כ ותעיד אחרת בין באותו הענין בין בענין אחר ובאותו האיש חוזר וגובה בו וכן בכל צד עדות שבעולם הואיל וכל אחת באה בפני עצמה וכן נראה דעת גדולי הפוסקים בהלכותיהם אלא שמגדולי תלמידיהם הכריחו דבשלוה אחד ושני לווים שכל שגבה מן האחד קורעין את השטר שאי אפשר בשום פנים לגבות בשתיהן אף בזו אחר זו:

11 באו הכתות בבת אחת יש בהן דינין חלוקים כיצד היו שני מלוים ושני לווים ושני שטרות כגון שבאה כת אחת וחתמה על שטר ששמעון לוה מראובן מנה וחתמה כת שניה בשטר אחר שלוי לוה מנה מיהודה הואיל וענינים חלוקים הם מכל וכל הרי זה כזו באה בפני עצמה וזו באה בפני עצמה ומגבין את שתיהן לדעת רב הונא על הדרך שפסקנו:

12 מלוה אחד ולווה אחד ושני שטרות כגון ראובן שהוציא שטר חתום בכת ראשונה ששמעון חייב לו מנה ושטר אחד חתום בכת שניה ששמעון חייב לו מאתים ושמעון כופר בשתיהן יד בעל השטר על התחתונה ומשלם הפחות ר"ל המנה ומבטלין עדות הכת האחרת אלא שנשבע היסת שאינו חייב לו המאתים שבשטר זה וקורעין אותה או כותבין בו שהוציא שטר אחר וגבה בו שבגוביינא שלו נפסל האחר שהוא מזמן פלני וסך פלני וכל הענין וגדולי המחברים כתבו ששבועתו שבועה גמורה ובנקיטת חפץ כדין מודה מקצת שהרי החזקת העדים המעידים במקצת בכשרים ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים על הדרך שביארנו בראשון של מציעא והדברים מתמיהים אצל גדולי המגיהים שהרי כל מעשה שטר שעבוד קרקעות הוא ואם תמצא לומר בשטר שנתפרש בו שלא יהא שם שעבוד קרקע או בלא שטר מ"מ שתי טענות הם וכל שתובע שתי טענות ומודה באחת אין זה מודה מקצת וכל שכן בזו שיש שתי כתי עדים ואם הודה באחת אינו קרוי מקצת אצל האחרת ואף הם עצמם כתבו בטוען חמשים בשטר וחמשים על פה והודה באחת שאין זה מודה מקצת אלא שהדברים נראין להשביעו היסת:

13 היו שני מלוים ולוה אחד ושני שטרות כגון שראובן הוציא שטר חתום בכת ראשונה שלוי חייב לו מנה וכן שמעון הוציא שטר חתום בכת שניה שלוי זה חייב לו מנה ולוי כופר בשניהם הרי שני המלוים נשבעין שבועת המשנה ונוטלין מלוי שהרי ודאי אחד מהם יש לו אצלו והרי זה כדין חנוני על פנקסו שעל כל פנים אחד תובע בדין ויש שואלין והרי בבתרא קע"ב א' אמרו במי שחייב לשני יוסף בן שמעון ויש לו שובר מן האחד שאין אחד מהם יכול לתבוע כלום ונימא נמי שיהו שניהם נשבעין נוטלין שהרי האחד אומר אמת על כל פנים אינו שזו שבכאן אפשר ששתי הכתות מעידות כראוי אבל זו על כל פנים יוסף אחד פרוע וא"ת משנתנו שעל כל פנים האחד משקר כבר פירשנו הטעם שאין עליו להאמינו בשבועה כמו שכתבנו במשנה:

14 היו שני לווים ומלוה אחד ושתי שטרות כגון ראובן שהוציא שטר חתום בכת ראשונה ששמעון חייב לו מנה והוא בעצמו הוציא שטר חתום בכת שניה שלוי חייב לו מנה ושניהם כופרים בו הרי זה ספק שמא הואיל ומלוה אחד הוא ועל כל פנים אחד פסול כל שבא לגבות אומרין לו הבא ראיה שזהו הכשר או שמא הואיל והלווים שנים אומרי' לכל אחד זהו של כת הכשרה ומתוך כך הדבר ספק ומקצת גאונים דנין בו שיחלוקו ואין זה כלום שלא אמרו ממון המוטל בספק חולקין אלא בשאין הממון ביד אחד מהם אבל כל שהממון מוחזק ביד אחד מהם המוציא מחברו עליו הראיה הואיל ואין ראובן יכול לקיים אחד מן השטרות הרי הן כחרס והנטענין נשבעין היסת ונפטרין:

15 כל שביארנו שאינו גובה הן בשני לווים ומלוה אחד שלא לגבות מאחד מהם הן במלוה אחד ולווה אחד ושני שטרות שלא לגבות אלא הפחות אפי' היה הלווה או הלווים מודים שהם חייבים אין גובין בהם אלא מבני חורין אבל לא ממשועבדים כלל: